<h1>ספר התרומות שער נ' חלק ד'</h1>
<h2>דף ז.</h2>
ואיכא לעיוני אמאי לא חיישינן בהרשאה לדילמא מית מרשה כדחיישינן בדיוקני. ותירץ הר"א [תמים דעים סימן ס"א] דהרשאה שליחותא ואקניתא הוא ואפילו מיתמי מהני. ומסתברא דכתבינן אורכתא אמאן דכפר אארעא והולך המורשה ותובע ממנו אותו קרקע. ודוקא שיכול להוציאו בדיינין כגון ע"י עדים או ע"י שבועה, כההיא מסותא דמקרקע דאיתיה בפרק שנים אוחזין בטלית [ב"מ ו' ע"ב]. וכן מלוה בשטר דכפריה כיון דנקט שטרא או קנין בעדים דאיתיה כמאן דכתיב בשטרא, כמאן דאיתיה לממונא בעין דאמי וכתבינן הרשאה עליה, דכפירת שעבוד קרקעות הוא ומצי לאקנויי ולאורוכי איניש עילויה. ומסתברא נמי דכל כפירה שאינה ודאית אלא שטוען איני יודע לאו כפירה היא ואורכתא קיימא עליה. והא מילתא שמעינן לה מההיא דבכורות פרק יש בכור לנחלה [מ"ח ע"ב] דתנן ב' נשים של ב' אנשים שלא ביכרו וילדו ב' זכרים ונתערבו זה נותן חמשה סלעים לכהן וזה נותן חמשה סלעים לכהן, מת אחד מהם בתוך שלשים יום אם לכהן אחד נתנו יחזור להם חמשה סלעים ואם לב' כהנים נתנו אינן יכולין להוציא מידו. ואמרינן בגמ' מ"ש שני כהנים דאזיל לגבי האי ומדחה ליה לגבי האי ודחי ליה לכהן אחד נמי ליזיל האי ולידחייה וליזיל האי ולידחייה. אמר שמואל בבא בהרשאה. פירוש, כותב אחד מהן הרשאה לחברו, אלמא כפירת ספק לאו כפירה היא וכותבין עליה הרשאה. וכן בזה דעת הראב"ד ז"ל [תמים דעים סימן ס"ב]. גם כתב שכל הרשאה על מלוה בשטר צריך למסור השטר ביד השליח, והוא דכתיב באורכתא קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית ביה, וזהו יותר מהרשאה דהקנאה על כרחו, אי נמי דמקנה ליה שטרא אגב קרקע הויא לה הרשאה וקני לה בכל מקום שהיא, אלא שמסירת השטר הוא שוה יותר מכל הדברים האחרים, שבכולן יכול הלוה לטעון לא אפרע כלום עד שיחזיר לי את שטר חובי, דהא קי"ל דכל זמן ששטר החוב בעין וקיים ביד המלוה אין כותבין שובר, שלא תקנו רבותינו שובר אלא לשטר האבוד מיד בעליו, ע"כ.
